עכשיו לאחר שיש את התקנות בדבר ישוב סכסוך, והצורך לנסות הליך גישור לפני הגשת תביעות, יוצא לי כמגשרת לקבל שיחות טלפון שניתן לזקק לדיאלוג דומה לזה: הצד השני שואל "כמה עולה רק הסכם גרושים?" וכשאני מנסה לברר פרטים, הצד השני מיד מבהיר לי "הסכמנו על הכל – אנחנו רק צריכים הסכם. כמה זה עולה?". ולא אין זה מוגבל למגדר מסויים. לרב כשהזוג מגיע כבר ל"גישוריה" מתברר כי ההסכמה היא "פה אחד" אבל – רק הפה של בן הזוג או בת הזוג שהתקשר/התקשרה.

לאחרונה נקעלתי למקרה כזה, וכשבני הזוג הגיעו לגשוריה נפרס בפנינו המגשרים סיפור חיים עצוב ודילמות מקצועיות שאין דרך קלה להתמודד עמן. משה וציפורה (שמות בדויים) הינו זוג לא צעיר שכבר נשוי מעל 30 שנה ולהם בן יחיד. משה מתקשר אלי ובדיאלוג הידוע שואל כמה עולה הסכם. בשיחת הטלפון מבהיר לי משה כי הם זקוקים לגישור מהר מהר, וכן כי הכל כבר מוסכם. לא כל כך היה ברור לי מדוע אחרי שלושים שנות נישואים יש צורך בכזו מהירות – שהרי כדברי ז'ק ברל אחרי (בתרגום של נעמי שמר):

"הן אחרי ככלות הכל
היה לי כישרון גדול
להזדקן איתך ביחד. "

וכאן מדובר בשלושים שנות חיים משותפים. בפגישה הגיעו אנשים פשוטים, מלח הארץ: עובדים ותמיד עבדו למחייתם, עבודות פשוטות ומשתכרים קצת מעל המינימום. ציפורה באה בבגדים רגילים וניכר כי  שערה ידע ימים מטופחים יותר. כפות ידיה מסגירות  כי ידיה היו עסוקות בעבודת כפיים ממושכת. פניה מיוסרות ומשדרות חדלות וחוסר אונים. משה הינו "הדובר" של שניהם ומסביר כי הגיעו להסכמות, בעוד ציפורה אינה מוציאה מילה מפיה, אבל כל הוויתה אומרת סבל. משה מבקש שאעלה על הכתב את ההסכמות הכוללות את הרצון להתגרש כמו את חלוקת רכושם. משה מבהיר כי בני הזוג הסכימו כי הבית יחולק חצי חצי, המכונית רק של משה, כל צד ישאר עם הפנסיה שלו וההלוואות שנלקחו מחשבון העו"ש של ציפורה ישארו על שמה ובאחריותה בלבד.

כאן אני מנסה לברר פרטים על נסיבות הקרע – מה המניע לרצון לפרק את החבילה אחרי שלושים שנות. משה מוכן לספר אך ציפורה מתנגדת בתקיפות, תוך שעיניה מוצפות דמעות. באוויר עומדת סערה שהס מלפתוח אותה בפנינו. ציפורה מבהירה כי פתיחת הסוגיה תביא ליצאתה מה"גישוריה". כמגשרת מנוסה אני מרפה ומתחילה לברר פרטים על הרכוש שנצבר, פרטים הדרושים להסכם, כל הסכם, כמו כתובת וגוש חלקה של בית המגורים, סוג ומספר רישוי הרכב וכמובן פרטים אודות חשבונות הבנק והחובות, להפתעתי מתברר לי כי לאישה אין כלל זכויות סוציאליות. עדיין אני קובעת עם משה וציפורה פגישה נוספת.

כמגשרת ברור לי שיש משהו חזק וכואב שהביא את הזוג לסיום הצורם של שלושים שנות הנישואים. עוד ברור לי כי עלי לרדת לשורש העניין, כדי שהסכסוך יגושר. מאחר שמשה מבהיר כי הנושא בוער בקרבו ומאוד דחוף לו להתגרש, הפגישה הבאה נקבעת בסמיכות לראשונה. אני יכולה לשתף את הקורא כי אני מתלבטת איך והאם לפתוח את תיבת הפנדורה שהיא בבסיס הקונפליקט. אני מחליטה, בזהירות,  לנסות ולברר עם בני הזוג בגין מה נלקחו ההלוואות.

בפגישה משה שוב תופס פיקוד על השיח. אני מתחילה בבירור הפרטים הסטנדרטיים, תוך שאני מכוונת לקראת עניין ההלוואות ומבקשת מבני הזוג שיפרשו בפניי את מסמכי ההלואות השונות. ואכן מתברר כי מדובר בלא פחות משמונה (8) הלוואות שונות שנלקחו במהלך השנים האחרונות. אכן כל שמונה ההלוואות  על שם ציפורה. משה מבהיר בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים כי אין לו מושג עבור מה נלקחו ההלוואות ומשדר כי למעשה ציפורה לקחה את ההלוואות "מאחורי גבו". משה מבהיר כי כשהוא, משה, מוציא סכום גדול – אז רואים אותו פיזית. משה נותן דוגמאות של החלפת דלתות, את התקנת מזגן בבית המשותף. משה חוזר כמה פעמים כי הוא לא ראה ולא רואה כלום שציפורה קנתה. ציפורה מאבדת את שלוות רוחה ופעם הראשונה מדברת ברוגז רב ואומרת : בסדר, בסדר, אני לקחתי ואני אשלם. בשיחה נפרדת עם ציפורה (משה יוצא לעשן) אני פונה בעדינות ושואלת עבור מה נלקחו הלוואות? ציפורה עונה לי, וניכר כי היא מיוסרת, כי היא לא ממש יודעת. ציפורה כן יודעת לספר לי כי על פי מיטב זכרונה היו מתקשרים מהבנק כשהמינוס חרג מהמסגרת והיה צורך לכסות את המינוס וכך הצטברו להן ההלוואות. פתאום ציפורה נפתחת ואומרת שנמאס לה והיא מוכנה לקחת על עצמה את כל האשמה וכל האחריות, ציפורה, בחצי בכי, אומרת לי שהיא מוכנה כבר מחר לעזוב את הבית ולעבור לגור אצל אישה זקנה ולטפל בה 24/7  – תוך שהיא מבקשת אם אפשר שבסופי שבוע תוכל לבוא קצת לנוח בבית המשותף. לפתע ציפורה אומרת לי, ממש באותה נשימה, שיותר טוב לכולם שהיא [ציפורה] תתאבד  – כי לא צריכה את החיים האלה! ציפורה מספרת לי כי מאז שמשה גילה את עניין ההלוואות, חייה שגם לפני כן לא היו נעימים – הפכו לבלתי נסבלים. ציפורה גם מספרת כי בנם היחיד, שממש בשבוע של הפגישה ילד את נכדה הראשון, לא מפסיק לקלל אותה ולייחל למותה ומונע ממנה לראות את נכדה היחיד והראשון. סכר הדמעות של ציפורה והיא לא מפסיקה לבכות ומתחננת בפניי שאכתוב כבר את "ההסכם" רק כדי שהסבל שלה יגמר. שאלתי את ציפורה האם היא מקבלת עזרה כלשהי וציפורה השיבה שלא וגם שהיא לא מעוניינת בעזרה [נפשית בעיקר]. בשלב זה, משה סיים את הפסקת העישון וחזר לחדר. [במאמר מוסגר אעיר כי נושא הרצון של ציפורה לסיים את חייה שלה מעלה בי פנימה התלבטות האם עלי להפר את חובת החיסיון ואני תוהה האם עליי לדווח על מצבה הרגשי לרשויות או לפחות לרופא המשפחה שלה – אך על כך בפוסט אחר].
בשלב זה אני מוציאה את ציפורה מ"הגישוריה" (ציפורה לא מעשנת) ונשארת רק עם משה המגולל בפניי את אורח חייהם ואת אכזבתו מאשתו על "מעללייה", תוך שהוא מדגיש כי כל חייהם חיו מהיד לפה והוא, משה, שונא הלוואות. משה מאשים את ציפורה, אישתו, בלא פחות מהפרת אמון חמורה בנישואין בכך שלקחה הלוואות – ואף לא יודע איפה הכספים של ההלוואות. חשוב להגיד כי משה מדגיש בפני כי לא "יפקיר" את ציפורה אחרי הגירושים וימשיך לעזור לה ככל יכולתו. אך כמגשרת מנוסה מזה עשרות שנים, אני מבחינה כי משה אומר את הדברים מהפה החוצה. משה מספר כי אינו רואה בעין יפה את התנהגות בנו כלפי ציפורה, אך כן ממשיך בקשר עם הבן, ואף ביקר את הנכד.

ציפורה חוזרת ל"גישוריה" ובשיחה המשותפת, לאט לאט, בשיח גישורי אני פורמת את רקמת חייהם ודרך התנהלותם במשך 30 שנות הנישואים. אנחנו דנים בהכנסות החודשיות למול ההוצאות השוטפות. בשלב זה מתברר כי לבני הזוג היו הוצאות חריגות כמו מימון לימודי תואר ראשון באוניברסיטה של הבן, מימון הוצאות הנישואים של הבן וגם ההצטיידות לקראת לידת הנכד הראשון. ומהר מאוד מובן כי "ההלוואות" יועדו בעיקר למימון הוצאות אלה – שכן ההכנסה השוטפת היתה רחוקה מלכסותם. משה עוד מוסיף ומספר כי ציפורה אף ירשה כסף מאביה המנוח  – וגם בכסף זה עשו שימוש למחייתם. רק בשלב זה מתחילה ההבנה לחלחל למוחו של משה כי ציפורה לא מעלה בכספים וכי זה שלא רואים את הוצאות ההלוואות, זה בגלל שמדובר בתואר באוניברסיטה ובחתונה – אבל משה עדיין מתעקש כי ציפורה מעלה באמון. במהלך בירור הדברים מסתבר כי כספי הפנסייה של משה, שהתקבלו לפני כמה שנים, נמצאים בחשבון נפרד. בעבודה גישורית עדינה, ובמלאכת מחשבת עדינה הבאתי את משה להסכמה כי כספים אלה שצבר לאורך השנים התאפשרו גם בזכות העובדה שציפורה היתה בבית לטפל בבנם המשותף ובכל אותם נושאים להם לו, למשה, לא היה פנאי. משה השתכנע, לא ברצון רב, כי כספים אלה שייכים גם לציפורה, אך היא לא תקבלם אבל כן סוכם כי משה ישלם עם מחצית הסכום הפנסיה מחצית מהלוואות הרשומות על שם ציפורה. ושוב בעבודה גישורית עדינה ולא לעומתית, סוכם כי דירה המגורים המשותפת תמכר וציפורה תקבל מחצית מסכום המכירה. בשלב זה נחה דעתי כי הצלחתי לגשר על הפער בין הכוחות של בני הזוג, נחה גם דעתי כי איזון המשאבים נעשה באופן שקול ושווה כמעט ביניהם. אין לי ספק כי עול נטל האשמה הרגשית אמנם נמצא על כתפיה ולבה של ציפורה. נחה דעתי שמכיוון שלציפורה אין רישיון נהיגה, ומכוניתם ישנה מאוד, אין פגם בכך שציפורה נעתרה לבקשת משה להשאיר את הרכב בבעלותו הבלעדית. שלא כמו בהליך בבית משפט, שלמעשה "הסכם הגרושים" חתום וגמור, החלטתי לשוב ולהוציא את משה ולדבר עם ציפורה קצת על מצבה הרגשי. לאחר שמשה יצא מ"הגישוריה" דיברתי על ליבה של ציפורה, ואף אמרתי לה כי אני לא יכולה להשאירה במצב כזה מבלי לשתף מישהו או לנקוט בפעולה יזומה. בתחילת השיחה הפרטנית ציפורה התנגדה לכל רעיון והתנגדה לשיתוף מישהו. שוב תוך הפעלת כלי גישור ושקילת אלטרנטיבות שונות הגעתי להבנה עם ציפורה כי כבר למחרת היום תעדכן אותי ציפורה על תור שתקבע לרופא המשפחה לקבלת הפנייה לפסיכולוג או עו"ס בקופ"ח. הפגישה השלישית נערכה יום לאחר ברית המילה של הנכד [שזה הקטן גדול יהיה – בריאות ואריכות ימים]. בפגישה זו, השלישית סך הכל, הזוג חתם על ההסכם, וזאת רק לאחר שנחה דעתי שציפורה כבר לא בעמדת חולשה כה עמוקה של אשמה, וכי ההסכם שהגיעו, הפעם בהסכמת שני הצדדים ולא רק צד אחד, מאוזן ובהחלט נותן מענה לצרכיה כמו גם לצרכי משה. אני מניחה כי ציפורה חשה הקלה להיפטר מבעל כה שתלטן, אך עדיין אני מודעת כי ציפורה סובלת ממצוקה רגשית סביב האשמות של הבן. למרות שעבודתי כמגשרת בגרושים תמה, סיכמתי עם ציפורה כי היא תמשיך ותעדכן אותי על המשך המהלכים. המקרה באמת נגע לליבי והצעתי לציפורה הליך גישור פרו בונו עם בנה – הצעתי זו עדיין מונחת לפתחה של ציפורה.

לסיכום, חשוב להבין שהליך גישור אינו דומה להליך בבית משפט, וכי מגשר מקצועי יכול וצריך להבין כי הסכמות "פה אחד" אינן הסכמות, אלא כפייה של רצון של צד על הצד השני. גם צדדים העומדים לפני הליך גרושים צריכים להבין, שגם עם צד אחד, כמו במקרה של משה וציפורה, מכתיב "הסכמות" לבן הזוג השני, גם אם בן הזוג השני מעלה "הסכמות" אלו על הכתב, בהוראת הצד המכתיב – אין מדובר בהסכמות אלא בעמדות ורצונות הצד המכתיב. זו נקודת פתיחה טובה לגישור, אך אין מדובר ב"הסכם" אלא בהבנות של צד, המועברות לצד השני.