הדחף הראשוני של הרבה אנשים, לאחר חודש וחצי בהסגר, עם בן הזוג והצאצאים, ובייחוד עם אחד מבני הזוג או אפילו שניהם נמצאים בחל"ת/פיטורין/ללא הכנסה הוא לפרק את החבילה.
רגע אחד, קחו אוויר. החלטות תחת לחץ הם לא ממש רציונליות וגם אין לנו ממש מידע איך הדברים הולכים להתגלגל – ובכלל עכשיו עם הקורונה לא יהיו מקומות למצוא זוגיות חדשה הרבה זמן. קודם כל להיכנס לשירותים (או למרפסת הכביסה או כל מקום בו יש אפשרות לסדר את המחשבות לבד) ולעשות חושבים. האם באמת הזוגיות זה מה שמפריע לי? האם גירושים יפתרו לי את ה-"בעיה" ה-"מרכזית" שלי בחיים?
אני מציע שלושה שלבים:
שלב ראשון – עם עצמך. שאל את עצמך את השאלות הקשות ותענה לעצמך בכנות. איך השפיע עלי משבר הקורונה והסגר. מה הם חמשת הדברים שעלי לדאוג להם מיד כשישתחרר הסגר. סדר את הדברים לפי סדר חשיבות, מהחשוב ביותר לפחות חשוב. עם המידע הזה אפשר לעבור לשלב שני.
שלב שני – עם בן הזוג. לקבוע פגישה עם בן הזוג. כן ממש לקבוע פגישה רשמית עם יומן ותזכורת. אם הילדים קטנים (עד גיל 8-10) להכין סידור לילדים כמו בייביסיטר או לאחר שעת השינה שלהם. לפני הפגישה להודיע לבן הזוג כי נושא השיחה הינו "אסטרטגיית יציאה" וכן לקבוע "אג'נדה" לפגישה: נדבר על המצב הכלכלי, ואז על חזרה לבית הספר ואז גם על הזוגיות שלנו. בפגישה חשוב לאפשר לכל אחד לדבר, גם עם צד "שופך מררתו" ו"מאוורר רגשות" לאפשר זאת. לא לענות מיד: אם לא זרקת את הזבל לפני יומיים, זה לא ממש חשוב בשיחה, ובן הזוג מנסה להסביר לך שזה היה חשוב לו – להשתמש בביטויים כמו "אני מבין"/"אני מבינה", "אני מכילה"/"אני מכיל" – אבל רק לאחד שבן הזוג סיים את דבריו, לא להכנס זה לדבריו של זה. בסיום המפגש צריכה להיות לבני הזוג רשימה של שלושה דברים דחופים לטפל בהם כאסטרטגיית היציאה.
שלב שלישי – תוכנית פעולה. אם השלב השני לא הסתיים ברשימה מוסכמת או הסתיים בפיצוץ או הסתיים בהסכמה שהזוגיות היא הדבר החשוב ביותר לטפל בו – אני ממליץ לפנות למגשר חיצוני. ויודגש לא כדי להתגרש (רגע חכו עם זה! מה בוער?), אלא כדי שמגשר חיצוני יוכל לעזור לכם לגשר על פער התקשורת בנכם. צריך לבנות תוכנית פעולה, ושילוב כוחות בין בני הזוג הוא הדרך הטובה ביותר, וקשה לעשות זאת אם אין תקשורת מעולה בין שני הצדדים.
דליה ואני נתקלנו הרבה פעמים בזוגות שהגיע לגרושים כי נמאס להם מהתקשורת הגרועה, והרבה יותר פעמים בזוגות שהסיבה לגרושים היא שחוסר התקשורת הוביל לחוסר שיתוף פעולה שהוביל להתרחקות בין הצדדים. רב הזוגות שהתגרשו בסופו של יום – היו זוגות שהגיעו אלינו כשהמרחק בנהם היה כל כך גדול שהוא לא ניתן לגישור. דליה ואני לא מאמינים שחודש וחצי, עם כל הלחץ והסגר, הביא למרחק גדול כזה שלא ניתן לגישור. הדרך לגשר על המרחק יהיה בכתיבת הסכם מחייב, הסכם "שלום בית" שיכלול הסכמות בשלושת העיקרים של קיום בית: האחריות ההורית, תקציב שוטף והרכוש המשותף.
אחריות הורית: בירור מטלות וחלוקת זמנים בין ההורים – יש הבדל בין נער בין 17 לבין ילד בן 5 שאין לו מסגרת, או שיש לו מסגרת רק שלוש פעמים בשבוע. מי יהיה עם הילד בן ה-5 ומי ידאג להסעות של הנער בן ה-17.
תקציב שוטף: האמת שזה מומלץ לכל בית, אבל אף אחד כמעט לא עושה זאת. בבית הספר מלמדים תנ"ך והיסטוריה, אבל לא איך לנהל תקציב משפחתי. לחשב מה הם ההכנסות של התא המשפחתי כרגע, ואם יש צפי לעתיד (חזרה מחל"ת!). למול ההכנסות לברר מה הם ההוצאות, הקבועות והמשתנות, ההכרחיות ואילו שניתנות לוויתור. גם כאן קשה מאוד לעשות את זה ללא מגשר.
רכוש משותף: איזה רכוש צברנו (לחוד ובשותף), האם אנחנו יכולים להשתמש בו עד שנעמוד על הרגלים בתקציב השוטף, במה אנחנו לא נוגעים (פנסיות!!).
אם בסוף התהליך הזה תגיעו למסקנה שבאמת הבעיה המרכזית כרגע בחייכם הוא הקשר עם בן הזוג, אז ורק אז תחליטו להתגרש – ואז כבר יש לכם הסכמות שיכולים להיות בסיס להסכם גירושים.